בעלי הכלבה הנשכנית הכחישו - אך ייאלצו לשלם פיצויים של עשרות אלפי ש'


אישה שננשכה הצליחה לאתר את ביתה של הכלבה. תחילה בעלי הכלבה גילו נכונות לפצות וביקשו "לסגור את העניין" בלי לדווח לרשויות. מאוחר יותר הם שינו את גרסתם, אך השופט האמין לתובעת.

בית משפט השלום בראשון לציון פסק פיצויים בסך 35,500 שקל לזכותה של אישה שננשכה על ידי כלבה. השופט גיא שני קיבל את תביעתה של האישה נגד בעלי הכלבה, שמצדם הכחישו שכלבתם היא זו שנשכה את האישה. מרבית הפיצוי נפסק בגין כאב וסבל והפסדי שכר.

המקרה אירע ב-2014 כאשר התובעת טיילה בשעת ערב עם הכלב שלה (מסוג "פינצ'ר") לכיוון חוף הים של ראשון לציון. לפתע, כך לגרסתה, כלבה מסוג לברדור מעורב הגיעה בריצה וניסתה לקפוץ לעבר הכלב.  

התובעת, שניסתה לבלום את הכלבה ננשכה באזור המרפק, ואחר כך הצליח לברוח אל תחנת דלק קרובה, שם בעלה עבד. אחרי שבעלה חבש את ידה המדממת, השניים יצאו ומצאו את הלברדורית (שבשלב מסוים ניסתה לתקוף גם את הבעל), עקבו אחריה ובדרך אף פגשו עוברי אורח שכיוונו אותם אל הבית של בעלי הכלבה.

הם צלצלו בפעמון, ושם פתחו את הדלת הנתבע ובנו. לדברי התובעת ובעלה, הנתבע התנצל על כך שהשער נותר פתוח והכלבה נמלטה, וביקש שלא לדווח למשטרה ולעירייה. הוא אף הסכים לשלם כמה מאות שקלים עבור נזקים שנגרמו לטלפון הנייד של התובעת שנפל ונשבר בתקרית עם הכלבה. משם התובעת ובעלה פנו לטיפול רפואי בבית החולים וולפסון.

אלא שבבית המשפט, גרסת הנתבעים – ולמעשה גרסתה של הנתבעת בלבד כיוון שבעלה נמצא בחו"ל ולא התייצב לעדות – הייתה שהכלבה שלהם לא יכולה לצאת מהבית לבדה, מה גם שמדובר בכלבה שמעולם לא תקפה איש. 

סתם שילמו לזרים?

אלא שהשופט שני שוכנע שהכלבה של הנתבעים היא הכלבה שנשכה את התובעת.

ראשית, השופט התרשם מאמינותה של התובעת, שזכרה את האירועים ולא התגלו סתירות מהותיות בעדותה. בעניין זה השופט ירד לפרטי הפרטים והשווה בין גרסת התובעת לבין עדותו של בעלה, והבהיר כי הבדלים קטנים שנמצאו אינם פוגמים במהימנותם אלא הם תוצאה של חלוף הזמן.

שנית, השופט התחשב (לזכות התובעים) בכך שהנתבע לא התייצב לעדות ותצהירו הומר בתצהירה של אשתו (הנתבעת השנייה). אלא שאשתו לא הייתה באותה שיחה שנערכה לאחר המקרה בפתח ביתם של הנתבעים. מכאן שלמעשה לא הובאה אף עדות או ראייה שסותרת את גרסת התובעים.

שלישית, השופט ייחס משקל לעובדה שהנתבעים הסכימו לשלם עבור הנזק לטלפון הנייד של התובעת וכן עבור הטיפולים לכלב שלה. בהקשר זה השופט הוסיף כי לטעמו אילו גרסתם של הנתבעים הייתה נכונה – ולפיה כלבתם כלל לא יצאה מפתח הבית – הרי שהם לא היו מסכימים לשלם סתם כך לאנשים זרים שדופקים על דלתם.

בתוך כך התובעת ובעלה טענו כי הנתבע סיפר להם בעצמו שהכלבה נשכה גם את חמותו. גם את טענה זו הכחישו הנתבעים, אך בחרו שלא לזמן את החמות למתן עדות, והדבר נזקף לחובתם. "יתר על כן, הנתבעת 2 אישרה בעדותה כי אמהּ מתגוררת יחד עמם בביתם... דומה, כי הסברה שהתובעת ובעלה המציאו את הסיפור של נשיכת החמות – דווקא החמות – מתקבלת פחות על הדעת מאשר הגרסה שלפיה הדבר נאמר להם על-ידי הנתבע", הוסיף השופט.

מסיבות אלה ומנימוקים נוספים שהופיעו בפסק הדין, הוחלט לקבל את התביעה. הנתבעים חויבו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 24%.


המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.